חלק ראשון · פרופילאות

הקדמה אישית

8 דקות קריאה · פרק טעימה פתוח

"אם עד היום אנשי עסקים שקנו חברה בחנו רק את העסקים שלה, עכשיו הם שולחים את ד”ר דב ינאי כדי שיפרוץ לראש של הנהלת החברה".

כך מתחיל המאמר עליי בגיליון 282 של הירחון "אפוק טיימס".

מאז שהתפרסם המאמר בפברואר 2016 הטלפון במשרדי לא הפסיק לצלצל. אנשים שאלו שאלות שונות ומשונות: מה זה לעזאזל פרופילאי? מיהו פרופילאי עסקי? מה ההבדל בין פרופילאי עסקי לבין פרופילאים אחרים? מה ההבדל בינך, ד"ר ינאי, לבין הפרופילאי X או הפרופילאית Y? איפה לומדים את זה? איפה עובדים בזה? מה זה בכלל???

אין ספק שהמאמר פתח זרם של שאלות.

תחילה חשבתי שהאפשרות הטובה ביותר היא לכתוב על ניסיוני האישי שהביא אותי לרכוש את הידע ולעסוק בתחום המיוחד הזה.

חשבתי להרחיב בלבד את היריעה שנפרשה בריאיון על העיסוק המוזר שלי ולכתוב את התובנות שלי והסיפורים נוספים שהצטברו באמתחתי. אפילו כבר חשבתי על שם לספר: "מיומנו של פרופילאי עסקי".

אך החיים הובילו אותי להחליט אחרת.

הפצע

כדי להכיר אדם אתה חייב קודם כל לזהות את הפצע שלו. כי הפצע מהעבר והשאיפה לעתיד הם שמפעילים את האדם. בחברה המערבית, שהיא חברת שפע, אדם יעזוב את עיסוקו אם העיסוק אינו עונה על צורך עמוק שקיים אצלו. לעתים אדם כזה לא יעזוב מיד, אלא יגבה משכורת גבוהה מאוד כדי לפצות את עצמו על כך שהוא עוסק במה שאינו מספק אותו. ואחר כך יעזוב.

פרופילאי הוא בראש ובראשונה אדם.

אני פרופילאי כי זה עונה על פצע שיש בי. בבולגריה קראו לי "איש מוסד". אני חייב לברר עם עצמי, למה קראו לי כך? מה יש בי שגרם להם לקרוא לי כך? הייתה זו תופעה מרתקת. אנשים שהיה עליי לעבוד איתם פחדו לפגוש אותי והתחמקו ממני עד כדי הסתרות. הם תפסו אותי כמי שפועל על הגבול האפור שבין חוקי לבין לא חוקי. האם לישראליות שלי היה חלק בזה? האם ישראלי שמציג שאלות מעמיקות נתפס כאיש מוסד?

כך או אחרת, שמעי הגיע לאנשי המוסד. ובמעֵין "הפוך על הפוך", פנו אליי אנשי מוסד וביקשו להיעזר בשירותיי...

אני קרוי על שם סבי שהיה יזם גדול. נסיבות שונות, ובעיקר המרד הערבי הגדול (שהתרחש בשנים 1936—1939) הביאו להתמוטטות המפעל שלו. התמוטטות המפעל הביאה למותו.

גם אבי היה פצוע. הפצע שלו היה הצורך להקים מפעל. הצורך הזה שלט בקריירה שלו והכתיב את חייו ואת עשייתו.

זה היה פצעו הגדול של אבי. פצע שאותו הביא לזוגיות עם אמי, שהוריש לי ושגרם לו חיי סבל עד שירה בעצמו. פצע הגם וגם. במקום לראות שזה הכיוון הנכון, הוא ראה בזה פצע. והפצע הזה גרם לו לחשוב ולהרגיש שהוא "לא בסדר". לא ממוקד. מתפזר.

אבי היה גם אמן. צייר, פסל ומעצב בברזל. אבל הוא היה גם מהנדס ואיש עשייה. גם חישב וגם חשב. קרא ספרי פילוסופיה מזרחית וגם ספרים על פעולת הקיטור.

אבי עבד כמהנדס בחברת חשמל, בתפקיד שהיה כיסוי לתפקידו בתעשייה הצבאית.

הוא אהב את אימא — ובגד בה. היה גאה בי, הבן שלו, שעשה את כל מה שהוא רק חלם לעשות. היה מספר עליי בגאווה. אמר לי ללכת ללמוד בטכניון כי זה טוב לפרנסה.

בעצמו הקדים את זמנו והלך לטיפול מתוך רצון להשתנות.

אבא של אבי רצה שהבן שלו יהיה מהנדס ובעל מפעל ולכן כל חייו ניסה אבא להיות שותף במפעל. אבל הוא היה איש תמים ואנשי עוולה טרפו אותו בלי מלח.

כל ימיו נאבק להגיע לאיזון, לכן ניסה לתרגל פלדנקרייז ויוגה. ונפל באהבות זרות.

בסופו של דבר התייאש מהמאבק הפנימי והרג את עצמו בירייה.

אני, הבן שלו, ירשתי מאבא של אבא את השם — ומאבא את הפצע.

עד שסוף סוף הגעתי למסקנה שהדבר הנכון הוא — גם וגם.

עקרון הבחירה! תחליט!.......אתה ראלי או הומאני? אם אתה ראלי אז ברור אתה לא הומאני! אם אתה הומאני אז אתה לא ראלי...מעשי! אם אתה הומאני (בגיל ההתבגרות) - אז אתה גם לא גבר!

מצד אחד, פצע הוא דבר כואב. אך מצד אחר, אם אין פצע אין התלהבות לעשייה.

פרופילאי טוב יודע להבחין במנגנון המפעיל את האדם ולהכיר אותו היטב.

מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת אנגליה בשנים 1979—1990, אמרה: "היה לי יתרון יחסי על השאר. הוריי היו עניים, ולא ניסו לגדל אותנו נכון!"

גם כשהייתי ילד צעיר מאוד אנשים עניינו אותי. רציתי להבין אותם. רציתי ללמוד כדי להבין אותם. הייתי פרופילאי של המורים שלי. חשבתי מה יגרום למורה להתפעל מדברים שאכתוב? לפני שהשקעתי בהכנת שיעורי הבית, השקעתי בהבנת נפשו של המורה והתאמתי את עבודתי למורה על פי הדברים שעוררו את התפעלותו.

לאחר תום השירות הצבאי התחלתי לצאת לטיולים ברחבי העולם שבהם הכרתי אנשים מרתקים ותרבויות מופלאות. היכרויות אלה הניעו אותי להתעניין באדם בהקשר תרבותו.

כך בסופו של דבר הגעתי ללימודי פסיכולוגיה ולעיסוק בפרופילאות. הספר שכתבתי על "מודל ה־SILVER-ACE למיפוי מקַדמי ההצלחה למאה ה־21" עוסק בעיקר בשאלה "במה מותר האדם מהמחשב". הספר נפתח בסיפור בדיוני על אספת מועצת גדולי המחשבים בסוף המאה ה־21 שהתכנסה לדון בשאלה: "מה נעשה עם היצורים הפרימיטיביים הקרויים בני אדם?"

כפי שציינתי, בעקבות הריאיון ב"אפוק טיימס" החלטתי לכתוב ספר בנושא הפרופילאות. התחלתי לעסוק בזה, אבל אז, בשנת 2017, קיבלתי שבץ מוחי.

בעקבות השבץ לא יכולתי לכתוב באמצעות המוח השמאלי מאחר שהוא נפגע. צד זה במוח אחראי על החשיבה המסודרת, ההירארכית, המתמטית, האקדמית, המתכננת ועוד. לפתע חייתי וחוויתי בעזרת החלקים שטענתי תמיד שהם הם העושים אותנו עדיפים על מתחרינו — האלגוריתמים, המחשבים, הרובוטים.

אף על פי שדיברתי על יתרון החלקים הרגשיים על פני החלקים הלוגיים, תמיד נמשכתי לכתוב ולשכנע בעזרת הלוגיקה. בעזרת המוח השמאלי הלוגי, הליניארי, המסודר, האקדמאי, הסברתי למה המוח הימני הוא החשוב באמת, בייחוד בעסקים. אבל השבץ המוחי שקיבלתי לא אִפשר לי להמשיך לכתוב באמצעות המוח השמאלי.

לפיכך אני חייב תודה לשבץ הזה שאפשר לי לחוות על בשרי, באופן בלתי אמצעי, את זווית הראייה של איש עסקים מצליח.

מרגלית פריידי, ידידה טובה שלי, ייסדה את שיטת מטא פסיכולוגיה אשר חוקרת את מרחב התודעה. לאחר השבץ אמרה לי מרגלית: "בוא, אני אעזור לך." בשמיעה ראשונה חשבתי שהנה עוד אחת שבאה להציל אותי. רק בשמיעה שנייה הבנתי את דבריה. היא ביקשה לסייע לי לגלות מדוע קיבלתי שבץ, כי אם לא אדע למה קיבלתי שבץ, הוא יבוא אליי עוד ועוד בגלים הולכים וגדלים.

לא מיד קיבלתי את גישתה של מרגלית. תחילה התעקשתי על שלי. התאמצתי ככל יכולתי לשקם את החלק הפגוע ולחזור לכתוב מתוכו כי אותו הכרתי וידעתי. וכדי לעודד את עצמי להתאמץ לשקם את המוח השמאלי, קישרתי את תפקודו לעצם החיים. הבאתי את הוצאת הספר הזה כדוגמה לסיבה לחיות. ובעצם התכוונתי לחשיבות המוחלטת של המוח השמאלי בחיי.

אבל הנסיבות עשו את שלהן והן גרמו לי לחוות את אשר לימדתי שנים: אדם הוא גם וגם.

שתי שרשראות כרומוזומים. גם יִין וגם יאנג. גם זכר וגם נקבה. גם מוח ימין וגם מוח שמאל. השבץ המוחי אִפשר לי לראות את עצמי לא רק בעשייה אלא גם בהוויה.

דו־בי (DO-BE)

בילדותי נהגו הוריי לקרוא לי "דובי". היה זה שם חיבה, אך הייתה בו ראיית העתיד. משך שנים רבות הייתי עושה — דוּ — DO — כל מה שהתאים לי: קנייה, רכישה, היבחרות. שאפתי לעשות את הכול. לפתע, בעקבות השבץ, פחתה התשוקה לעשייה וגברה המשיכה להוויה. פשוט להיות — בּי — .

BE כאילו ידעו הוריי את העתיד, התחלתי בגיל 77 להיות גם וגם: גם DO וגם .BE בהשפעת השבץ הפכתי באמת לדובי. בגיל מבוגר הלכתי למדבר כדי לקבל תשובה לשאלה מה עליי לעשות. הלכתי והלכתי ומצאתי תחתית של כוס. הבטתי דרכה והכול נהיה לי ברור. לא צריך להתפזר, צריך למקד. כשהבטתי דרכה, הכול, חוץ מהאובייקט שעליו הסתכלתי מבעדה, נראה כאילו מרוח. מטושטש. אז הבנתי. עליי להתמקד. לא גם הומני וגם ריאלי, אלא אחד מהם. לבחור ולהתמקד באחד מהם. וזה ההפך מ"גם וגם". אומנם, הייתה זו בחירה אחרי התנסות במגוון תחומים. ועדיין, הייתה זו תוצאה של מורשת אבי. זה מה שהוא חשב. אם אתה לא ממוקד, אתה לא בסדר.

על תחתית הכוס שמצאתי במדבר הייתה מוטבעת השורה: MADE IN ITALY. משום מה היה ברור לי אז שזה כלום, שהמילים הללו לא חשובות. אבל אז שמעתי את קולה של אחת הבנות שהיו איתי. "אתה לא יודע מה זו ITALY?" שאלה. "לא," אמרתי. "זה I TOTTAL ALLWAYS LOVE YOU = ITALY — אני תמיד אוהב אותך באופן טוטאלי." וואו! ראיתי בזה שני מסרים סותרים מתת־ההכרה שלי והעדפתי להקשיב למסר שהציע לי מיקוד. ההחלטה הזו הותירה בי פצע שלא הגליד. ברבות השנים, הפצע שלי הביא אותי לקבל שבץ, כדי להבין בכוח מה שסירבתי להבין ברכּוּת:

אם אתה מתמקד בתחום אחד, אתה שמח בזה רק אם ההתמקדות הזו נכונה לך.

אם ההתמקדות אינה נכונה לך, אתה חווה ייסורים.

התחתית שמצאתי במדבר לא אמרה שני דברים שונים. לא היו אלה שני דברים שסתרו זה את זה. התחתית אמרה: תתמקד כשאתה מביט על דבר אחד, ותתמקד כשאתה מביט על דבר אחר. העיקר הוא המיקוד. אבל לא מיקוד בדבר אחד, אלא גם וגם. רק אז תתממש האהבה האמיתית. הטוטאלית. אתה מביט על גם וגם מתוך אהבה. לא אחד אהוב וחזק והאחר שנוא וחלש. אתה מביט באהבה גם על זה, וגם על זה, וגם על המכלול שהם יוצרים.

לאבא ואימא נולדו שתי בנות, אחת בריאה והאחרת חולנית. הבריאה נפטרה. אימא שלי, המהנדסת היפה והמוכשרת, הקדישה את חייה לאחותי החולנית מתוך תחושת אשמה.

אשמה היא שורש כל רע. אתה לא חושב "מה טוב במצב הזה", אלא חי באשמה. בסופו של דבר אתה משכנע את היקום שבאמת מגיע לך העונש הזה. אימא שלי מצאה פתרון מדומה לבעיות שלה: היא זו שלא בסדר. אם תתאמץ ותוותר על עצמה, תבוא הגאולה.

למעשה, אימא ואבא קיבלו הרבה מסרים אבל פירשו אותם לא נכון ולכן נפטרו מוות טראגי בדמי ימיהם. אחת התוצאות של השבץ הייתה שינוי בספר. הספר שאתם קוראים אינו הספר שחשבתי עליו מלכתחילה. הספר ההוא היה אמור להיות שיר הלל לאגו שלי. כמה אני גדול וחזק וכל יכול וכל יודע.

הספר שאתם קוראים הוא שיר הלל לתבונה ולאינטואיציה ויש בו מניסיון חיי שאפשר ללמוד ממנו. זו התבונה שלמדתי דרך הרגלים והראש, דרך המוח והלב כי האדם השלם הוא בעל רגליים נטועות בקרקע וראש בשמים. הצירוף הזה של רגליים יציבות על הקרקע עם ראש בשמיים מאפשר להגיע לרמות אנרגיה גבוהות ביותר.

הדפסה אינה זמינה לספר הזה.

תפריט נגישות