בתקופה שרוסיה הייתה חלק מברית המועצות, נסעתי לסיביר לבחון אנשים שיעבדו עם יהלומים.
בטרם נסיעתי, הלכתי לבורסת היהלומים ברמת גן, תיארתי להם את המשימה הניצבת לפניי וביקשתי: "אני רוצה ללמוד דרככם איך אתם מבחינים במי שיודע למיין ולעבוד עם יהלומים." "פשוט מאוד," אמרו לי. "שמים על השולחן בְּרִיפְקֶה (מעטפה ליהלומים) ובה יהלומים גדולים, בינוניים וקטנים ומבקשים שימיין לפי הגודל. מי שמומחה עושה זאת בשניות בודדות. הוא מטביע את היהלום באצבעו — לא מרים באחיזת פינצטה (בין האגודל לאצבע המורה) — ומפריד בין הגדלים השונים. מי שלא מומחה אוחז ביהלומים באחיזת פינצטה, וכך נמשך המיון פי עשר זמן מאשר במיון באמצעות הטבעה בכרית האצבע." הגעתי לסיביר לפגישה עם המעורבים בדבר. ישבנו בחדר ישיבות לא גדול, מקוֹרה בעץ. מושבי הכיסאות היו מצופים בקטיפה אדומה, ותה רותח העלה אדים מתוך ספלי זכוכית עבים.